12. Roads Of Citadel Island

16.08.02

מתישהו בכיתה... אני רוצה לומר ו'? אני חושב שזה היה בערך בכיתה ו'. או ד', או ה'. מתישהו ביסודי, בערך, הלכתי אל אמיר אחרי הלימודים. אמיר תמיד היה בערך דור לפנינו בכל מה שקשור למחשבים ומשחקי מחשב, אז אהבנו להתנחל אצלו, והו, כמה שהוא לא אהב שהיינו מתנחלים אצלו. היה לו אח, אופיר, שהיה גיק מחשבים בכל רמ"ח איבריו ואנחנו - שלא היו לנו הרבה מודלים לחיקוי כי כל המגניבים שהיו סביבנו - בין אם הבנו את זה או לא - היו די טיפשים - הפכנו אותו לסוג של מודל לחיקוי. אם כבר להיות גיק - אז עד הסוף. מהסוג שמכירים את כל משחקי המחשב, כל תוכניות מדע הבדיוני, ושבטח היו שם ביום שבו הומצא האינטרנט בכבודו ובעצמו. האמת שכבר כתבתי על כל זה בפוסט בבלוג הישן והמביך נורא שלי בישראבלוג (מביך פחות או יותר כמו שהבלוג הזה יראה לי מביך בעוד חמש שנים, אני מניח), אז ברשותכם אני אעצור כאן.

אז באחד מהימים האלה, אח של אמיר הראה לנו משחק. Little Big Adventure שמו. היתה בו דמות בשם Twinsen שחיה בעולם בשם Twinsun והיית יכול לבעוט בפחים כדי להוציא מהם מטבעות, ולזרוק כדורים קופצניים כאלה על פילים ולדבר עם ארנב-שפנים, והכי מגניב - היתה תחושה שבעולם הזה, אתה יכול ללכת לכל מקום. כל פאקינג מקום. המפה הרגישה כאילו היא אף פעם לא ממש נגמרת.

אני לא ממש זוכר איך העניינים התגלגלו, אבל מפה לשם Little Big Adventure - Relentless, שיצא ב-1994, ומשחק ההמשך שלו - Little Big Adventure 2 - Twinsen's Odyssey, הפכו להשראה הכי גדולה ועקבית בחיים שלי - שניה, אולי, רק ל"בבילון 5".

היה משהו בקסם של העולם, בתמימות שלו - שפשוט שאב אותך פנימה באופן שאף משחק מחשב לא עשה עד אז, אולי גם לא מאז. כל מי שאי פעם פגשתי שמכיר את המשחק הזה, הגדיר אותו במילה אחת - קסום. משהו קסום קרה שם, ב-Twinsun. הרבה זכרונות התערבבו לי בראש במרוצת השנים, אבל יש אחד שאני זוכר בבירור - זכרון שבו אני בן 14, או 15, ואני חוזר הביתה בחמישי בערב, בגשם, אמא שלי מכינה פסטה מדהימה, אני יושב מול המחשב, משחק ב-Little Big Adventure 2 - שהרגע הבאתי מ"חידוש במחשבים", ומסתובב ברחובות היפים והבלתי נגמרים של Citadel Island. בסצינה הראשונה של המשחק לא מפסיק לרדת גשם, אז יכול להיות שלא באמת ירד גשם בחוץ - אבל גם יכול להיות שכן.

היה משהו נורא בטוח ברחובות של Citadel Island, אבל גם אפל. הגשם לא מפסיק לרדת ואנשים לא מבינים למה, ויש מקום שבו הרחוב הראשי הופך ליער מוזר ואפל עם נחשים, ויש מכשף מזג אוויר שאמור לטפל במזג האוויר, ואף אחד לא יודע איפה הוא, והכל נורא נורא שמח וביתי וחם מצד אחד, אבל גם אפל ומוזר ומפחיד נורא. ורציתי להיות שם, ברחוב הזה. רציתי להיות בו על אמת. והוא גם קצת הזכיר לי את המושב שבו סבתא שלי גרה. אני לא יודע למה. הוא לא מזכיר אותו בכלל.

כך או כך, מעבר לגרפיקה המדהימה (לתקופתה, אוקיי? לתקופתה!), הרחובות הבלתי נגמרים של עיר הבירה, Citadel Island (על שמם קרויה היצירה הזו) - הדבר הקסום ביותר שם, בעיני, היה אחד: המוזיקה.

אני יכול להגדיר סיבה אחת, בלבד, לכך שאני מוזיקאי היום. כן, התחלתי להלחין מוזיקה די בטעות, כשהתחלתי להתעסק עם איזו תוכנה שמשום מה הורדתי - אבל לא הייתי ממשיך עם זה אלמלא סיבה אחת: הפסקול של Little Big Adventure. אם מעולם לא שמעתם אותו, עשו לעצמכם טובה וחפשו אותו. גם של המשחק הראשון, וגם של המשחק השני. קצרה היריעה, באמת, מלהכיל את כמות הדברים שיש לי לומר על המשחק הזה (הכינוי שלי ברשת, עד היום, הוא Evil-Twinsen - זה עד כמה הוא השפיע עלי) ועל הפסקול שלו, אז אני כנראה אפזר את זה על גבי כמה פוסטים שונים. אבל בשורה התחתונה, כשאני מנסה לחשוב - מי היה המלחין שהשפיע עלי הרבה, אין ספק שמדובר בצרפתי הגאון פיליפ ושי, שאותו ואת יצירותיו איש לא מכיר ונורא חבל שכך.

Roads Of Citadel Island היה עוד נסיון מתיש שלי להגיע לשם. לרמה של פיליפ ושי. התלהבתי כל כך ממה שהוא עשה, מהקסם מסביב לכל לחן שלו, מכמה נעים ומוזר ושונה הרגישה כל יצירה שלו. אז ניסיתי, בכל פעם, להתחקות אחרי משהו אחר שלו. והיצירה הספציפית הזאת היא, לחלוטין, נסיון שלי לעשות משהו שיזכיר, איכשהו, באווירה, במשהו - את הכיף של ה-Theme של LBA. נסיון כל כך נואש, שב-2:44 עושה רושם שאיבדתי לחלוטין את דעתי ופשוט נתתי לצ'לו (זה צ'לו? מה זה?) לומר את האמת, ולנגן אחד לאחד את הנעימה המרכזית של LBA. אני חושב שבאיזשהו מקום לא יכולתי לחיות יותר עם הבולשיט, ואמרתי - אוקיי, פאק איט, אתה רוצה לעשות כזה? פשוט תעשה את זה. קרא לזה קאבר, או הומאז', זה אפילו ישמע מכובד.

זה לא נשמע מכובד. שנאתי את עצמי קצת על המחווה הפתטית הזאת לתקופה קצרה, אבל בסה"כ אני חושב שהיום אני די בסדר איתה.

אני חושב שזו בעצם היצירה הראשונה שלי שאותה הגדרתי בTags של SoundCloud כרוק. יש שם גיטרות צורמניות וצפצפניות, סטרינגז שנלקחו הישר משיר רוק מהאייטיז, וRhythm Guitar איומה שמאיימת לחרב את עצם קיומם של אקורדים בעולם. כן, לא הייתי כל כך מוצלח ברוק אז, והתופים עושים את אותו סיקוונס מחרפן ולא מוכנים לסתום את הפה (לקח לי זמן להבין שתופים לא יכולים לקבל Lead בכל פעם, למשך כל הזמן. כן. זה לקח לי הרבה מאוד זמן) - אבל היי, לפחות ניסיתי לעשות פה משהו שונה. קצת מחורבן, אבל שונה.

עד היום, אגב, לא מצאתי סאמפל טוב של גיטרה חשמלית. היום, אני חושב שטוב שכך.

Roads Of Citadel Island - 16.08.02

(תאריך משוער)

War In Dreamland

11. Rhythm Of The Rain

01.08.02

Rhythm Of The Rain. כן. מצד אחד, עושה רושם שאביתר בן ה-18 עדיין לא נרגע מהשמות הפומפוזיונים-מדי שהוא נותן ליצירות שלו. מצד שני, ע"פ הרשומים שלי עושה רושם שבשלב מסוים רציתי לקרוא ליצירה Tales Of Ancient Battles, אז תחליטו אתם מה יותר גרוע.

הרבה מגלומניה היתה נטועה בי באותם ימים. הייתי רוצה לומר שנגמלתי ממנה, אבל מצד שני - הנה אני כותב בלוג שלם על הרפטואר המוזיקלי שלי, אותו מכירים, במקרה הטוב, מאה אנשים. אבל לא בשבילכם אני עושה את זה, אלא בשביל עצמי. או בשביל הילדים שלי. או בשביל הילדים של הילדים שלי, או בשביל עצמי.

התחלתי לכתוב כאן פסקה על סאונד הגשם שהוספתי ליצירה, לדבר על כמה מגוחך זה היה שחשבתי שאוכל ליצור תחושה של גשם אם אוסיף סאונד של גשם - ואז שמעתי שוב את היצירה, ואני חושב שבפעם הראשונה הבחנתי בכך שאין, בעצם, סאונד אפקט של גשם ברקע של היצירה. משום מה תמיד הייתי משוכנע שיש כזה, אבל עושה רושם שאין, ואם יש - אז אולי רק לרגע, וחלש מאוד. אולי היתה לי תחושה כל כך חזקה של גשם כשכתבתי את הדבר הזה (מוזר, אגב, שהיא נכתבה בתחילת אוגוסט), שבשלב מסוים באמת חשבתי שאני שומע טיפות, ורעמים. או שהתכוונתי לשים כאלה, ובסוף שכחתי, או ויתרתי על זה, או לא מצאתי אפקט ראוי. בכל אופן, מעניין.

עניין אותי ללכת למקום קצת יותר אפל עם היצירה הזאת. אני חושב שעד אז, רוב מה שכתבתי היה שמח במקרה הטוב ופנדות-חמודות-מרחפות-עם-פרחים-ופרפרים-בתוך-ענן-של-צמר-גפן-מתוק במקרה הגרוע, והיה בא לי ללכת למקום אחר. אז אפל זה לא ממש, אבל שבטי, אני מניח? אני מניח שחשבתי שזה שבטי. משהו במקצב? אני לא יודע. במבט לאחור, מה זה שבטי? מה זה אומר, "אני רוצה לעשות מוזיקה שבטית"? כמה מוזיקה שבטית כבר שמעתי בחיים שלי? כמה שבטים יש? לכולם יש את אותו סגנון? אני מעריך שלא. "אני רוצה לעשות מוזיקה שבטית". כלומר, "אני רוצה לעשות מוזיקה שתשמע כמו איך שאני חושב שכל השבטים בעולם נשמעים על פי סרט של דיסני שראיתי פעם". אני לא אומר שצריך להיות אנתרופולוג בשביל ליצור מוזיקת עולם, אבל לפחות תקרא ספר. בחייך בנאדם.

אבל מילא החטא האנתרופולוגי. בדיעבד, מצער אותי לומר את זה, זו יצירה קצת בלתי נסבלת. הפאטרן הקבוע הזה של החלילים והסקסופונים מטריף לי את המח, התופים לא רוצים לסתום את הפה, הפסנתר נשמע רע ולא עושה *שום דבר* מעניין, ובאופן כללי הדבר הזה חוזר על עצמו, צורם, ומאוד מאוד מאוד מנסה. בזמנו - היו בטוחים - חשבתי שזה מבריק ואהבתי את זה עד מאוד. כי כן, יש פה כמה ליינים מגניבים, ומישהו מוכשר מאביתר בן ה-18 (אביתר בן ה-29, למשל!) בטוח יכל לעשות עם הדבר הזה משהו יותר טוב, אבל מצד שני - אני לא חייב לנסות להציל הכל. אפשר גם להיות מסוגל להסתכל על משהו ולומר - היי, תראו את זה. אני עשיתי את זה. אני עשיתי את זה וזה מסריח ממש ממש ואין סיבה של ממש להאזין לזה או לשפר את זה. אפשר פשוט להניח את זה מאחור. חשבתי שזה טוב. זה לא. זה לא טוב, וזה אפילו לא שיפר אותי וגם לא ממש למדתי מזה יותר מדי. אפילו אין מאחורי זה סיפור נורא מעניין. רציתי לעשות משהו שישמע שבטי, רציתי משהו שישמע כמו גשם, בטח אכלתי משהו מקולקל - והנה. זה. זה היה, וזה היה חרא, וחרא שזה היה. עדיף להמשיך הלאה ליצירות ששוות יותר את הזמן שלי.

Rhythm Of The Rain - 01.08.02

(תאריך משוער)

War In Dreamland

10. Nightfall Requiem

17.07.02

הרבה זמן לא כתבתי כאן. למעשה, שנתיים-מינוס-כמה-ימים. כבר פחדתי שאני הולך לנטוש את הפרויקט הזה, אבל הנה. אני כאן. ואפילו השתדרגתי, הפסקתי להעלות הכל ליוטיוב ועברתי לסאונקלאוד ההולם-הרבה-יותר. יש עוד עשרות רבות של יצירות בדרך, ואני די בטוח שאוטוטו אנחנו הולכים להגיע גם לאלה עם הסאונד הראוי (זה נשמע כמו ההבטחה של "משחקי הכס" לדרקונים, אני יודע, אבל זה בדרך!), וחרף היעדר העניין הציבורי (המובן וצפוי לגמרי), אני יודע שלא משנה מה אני עושה וכמה אני עסוק עכשיו, זה פרויקט שאני חייב להתמיד בו, אפילו אם היתה נפילה קטנה של שנתיים באמצע. למה? אני לא בטוח. כנראה שאני עדיין צריך להזכיר לעצמי שאני מוזיקאי.

טוב.

הימרחות עצומה של זכרונות סותרים יש לי מהיצירה הזאת. אז הנה כמה דברים שאני יודע בוודאות:

1.ה-17 ביולי 2002 היה יום ההולדת ה-18 שלי.
2. ביולי 2002 הייתי עם עמית, גיא, אביאל, גברי, דני ושמן בקוס.
3. כשהיינו בקוס, חגגנו לי יומולדת (יתכן שלא ממש ב-17 ביולי עצמו, אבל בטוח היינו שם באיזור של אותו יום) באיזושהי מסעדה-פאב, וקיבלנו משקה מופקע במחיר מופקע עוד יותר.
4. שמן הפיל קרבוזי מהחלון בחדר המלון שלנו בתואנת שווא על מדף קסום.
5. קרבוזי זה אבטיח ביוונית.
6. ביצירה הזאת היו פעם תופים.
7. השמעתי אותה לעמית כשהיינו בקוס. אני חושב שהוא אהב אותה. אני חושב שהוא אמר לי להפטר מהתופים.
8. מאז שעמית מת, אני לא יכול להיות בטוח לגמרי לגבי שום דבר שאני זוכר לגביו, כי הוא לא כאן בשביל לאמת או להפריך.
9. ביום בו זכיתי בתואר יקיר האי קוס, עמית לחם בצב ענק שניסה לטרוף את גיא והציל את כולנו.

את נייטפול רקוויאם אני מאוד אוהב, לאו דווקא מסיבות מוזיקליות. בעיקר, אני חושב שהפסקתי כאן לנסות להיות "אניייייייייייייי". פתאום רציתי להרגיש משהו איטי יותר, שקט, שנותן במה לכלים במקום שהכלים יתנו במה לשגעון הגדלות שלי. אז זה מתחיל בקונטרהבס עצי ונעים-ככל-שמידי-מיושן-יכול-להיות, וזה נמשך זמן-מה, ואפשר ממש להרגיש אותי מחפש לחן, בתוך העץ החלול הזה. וזה נחמד. יש כאן סבלנות. הכניסה של האבוב ב-00:57. הכל נעים ולא מנסה להתפוצץ יותר מדי. לקחתי את הזמן עם היצירה הזאת. במקור עוד היו תופים, בסוף גם אותם העפתי (שוב, אולי בעצת עמית, אני לא זוכר, הצב די משתלט על הזכרון הזה). אמרתי - אוקיי, רגע, אל תקפוץ ישר לתופים שוב. תן לעצמך לשמוע מה אתה מלחין, במקום "לשטח" את הכל בקצב. פתאום היה לי נחמד לשמוע את הכל משתלב, נותן קצב לעצמו, לא ממהר לשום מקום. לא ממלא הכל בהכל כל הזמן. ב-02:32 פתאום הפיציקאטו וכלי הנשיפה מתחילים ומפסיקים. מרימים ומנחיתים. אני זוכר את עצמי מאזין לזה ואומר - אוקיי, הנה. הלכתי קצת נגד הקלישאות שלי. סתם בשביל לעצבן את עצמי. סתם בשביל לשנות משהו. בהמשך עשיתי דברים יותר מוזרים מזה. אני זוכר יצירות שבהן הייתי תופס את החץ של העכבר וסתם "מעיף" למקום אקראי חלק מהתווים, ואומר - זהו. זה ככה עכשיו, ולא משנה איך זה נשמע. אבל יש עוד זמן עד שנגיע לאלה.

הרבה סיפור אישי לא היה מאחורי היצירה הזאת. כלומר, עברו עלי אז מלא דברים, ומן הסתם ביטאתי כאן איזושהי תחושה כללית אבל אני לא יכול להצביע על משהו ספציפי, או סיפור מעניין. אני מניח שלסרט Requiem For A Dream שראיתי באותה תקופה היתה איזושהי השפעה עלי, אבל אני לא באמת רואה הרבה קשר בינו לבין היצירה הזו, אז נעזוב את מה שהסרט הזה עשה לי.

מעניין, שמצד אחד אתה אמור להשתמש במוזיקה בשביל להביע את עצמך, ומצד שני, כיף לתת לה לקחת אותך למקום שהוא לא אתה. המוזיקה פה לא מלהיבה אותי מאוד היום, אין כאן לחן מעניין. אבל אני שמח לראות שידעתי כמה חשוב לשבור לעצמי את הכלים. אני נכנס פה די הרבה באביתר בן ה-18, הרבה פעמים בצדק. במקרה הזה אני חייב לתת לו קצת קרדיט. עבודה יפה, ילד. עבודה יפה.

Nightfall Requiem - 17.07.02

(תאריך משוער)

War In Dreamland

09. Legions Of The Wind

04.07.02

זה דבר מעניין, עם זכרונות. כשמשהו קורה לנו, בזה הרגע, ההבדל בינו לבין משהו שאנחנו מדמיינים הוא נורא נורא ברור. לצורך העניין, דברים מציאותיים שקורים לכם הם כדורים גדולים צבועים בירוק שמופיעים פתאום, ודברים מדומיינים הם כדורים גדולים צבועים בכחול שמופיעים פתאום. אוקיי? שוב, זה רק לצורך העניין. אני לא מתכוון באמת שדברים מציאותיים הם כדורים גדולים צבועים בירוק, או שדברים מדומיינים הם כדורים גדולים צבועים בכחול. זו רק מטאפורה.


(למרות ש, אם להיות מדויק, אז כן, ישנם כדורים גדולים צבועים בירוק שהם מציאותיים וישנם כדורים גדולים צבועים בכחול שהם מדומיינים. הנה, אני מדמיין אחד כחול כזה ממש עכשיו, וגם אתם. מצד שני, רק לפני כמה שניות דמיינתם כדורים גדולים צבועים בירוק שהם מציאותיים, אז איפה זה משאיר אותנו? בכל אופן,)

בחיפוש ראשוני לא מצאתי תמונה של כדור כחול וירוק ביחד, אז הנה תמונה של עטיפת אלבום שבגינה ודאי יתבעו אותי

כשהכדורים האלה רק מופיעים, נורא קל להבחין בין הכחולים לירוקים. אלא שככל שאנחנו מתרחקים מהם ומסתכלים אחורה, אור השמש וההצללות ששורות על הכדורים משבשים את התפיסה שלנו של הצבע שלהם, בצורה כזו שכל מה שאנחנו רואים הוא אובייקט חשוך וכדורי, ואנחנו לא יכולים להבדיל ביניהם יותר.


אז זה מה שקורה לי עם זכרונות. אני חושב שיש הרבה דברי םשדמיינתי לפני 10 שנים, שהיום אני זוכר אותם כדברים שקרו. למשל, אני זוכר יום אחד, קיצי, מאושר כזה, אחרי אחת הבגרויות, שבה הלכנו כולנו לים, אחה"צ, באור שמש זהוב ותחושה נפלאה של נעורים וכל החרא הזה שיש בשירים. אני זוכר את היום הזה כל כך טוב, אני זוכר איך זה הרגיש. אני זוכר שאכלתי קורנפלס בבית אחר-כך, וראיתי את חיפה נגד הפועל ת"א.


אלא שלא באמת הלכנו לים אחרי הבגרות. התכוונו לעשות את זה, אבל איכשהו זה לא יצא. והפעם ההיא שבה אכלתי קורנפלקס בבית וראיתי את חיפה נגד הפועל ת"א היתה אחרי ששיחקנו כדורגל. או אולי לפני. ולא בטוח שאלה היו חיפה נגד הפועל ת"א.


אז זה לא שאני ממציא דברים מאפס. הרעיון הזה של "להיות בים עם החברים אחרי הבגרות", הוא רעיון שהיה קיים. אבל הוא היה קיים בראש שלי. כי פינטזתי על זה, והייתי נורא עצוב כשזה לא קרה. והחוויה הזו היתה חרוכה לי כל כך חזק בראש, שהיא נהייתה כאילו ממשית. היום, במבט לאחור, הזכרון שלי מדמיין איך יהיה בים אחרי הבגרות ההיא הפך לזכרון שלי בים אחרי הבגרות ההיא. במילים אחרות, זה לא שאין שם, באופק של העבר הרחוק, כדור. יש כדור, אבל המרחק טישטש לו את הצבע.


לכן, שוו לעצמכם את ההפתעה הרבה שאחזה בי, כשגיליתי שלמרות שחשבתי ש*דמיינתי* שאת Legions of the Wind כתבתי באיזה בוקר, אחרי גמר המונדיאל, לפני שיצאתי לשיעור נהיגה - מתברר שיכול מאוד להיות שאכן כך היה. קודם כל, בגלל שהתאריך, מסתבר, מתאים, ודבר שני - בגלל שהשעה שבה ייצאתי את קובץ המידי אכן היתה שעת בוקר. נורא מוזר, לקבל פתאום סימוכין מקובץ מחשב למשהו שחשבת שנמצא בראש שלך. ובכלל, נורא מוזרה לי העובדה שיש לי על המחשב קבצים בני עשר שנים ויותר, אבל זה כבר נושא אחר.


הפתיח (כלי הנשיפה שחוזר על אותם שני תווים) הוא העתקה בוטה, מוצהרת, וחסרת בושה, מהפתיח של Honey Bee, אחת היצירות היותר נפלאות מתוך הפסקול המדהים, הגאוני, הנפלא, הבגללו-התחלתי-לעשות-מוזיקה של Little Big Adventure 2 - Twinsen's Odyssey, שנכתב ע"י האמן המבריק Philip Vachey. הנה הוא כאן, אגב הפרה בוטה של זכויות יוצרים נוספות:

כל כך רציתי להלחין משהו כזה. כל כך, שזה היה משגע אותי בלילה. קינאתי בפסקול הזה קנאת מוות, כמה רגש, כמה ברק, כמה מקוריות, שילוב נהדר של תמימות עם אימה ועוצמה ופחד ושמחה ונוסטלגיה וכל מה שמוזיקה צריכה שיהיה בה, בטח ובטח מוזיקה של משחק סוריאליסטי ומופלא כמו LBA.


אז כנראה בהשראת הקטע הקודם, יצא לי משהו מאוד Marching Bandish. בכלל, זו נהייתה מחלה שחזרה על עצמה כמה פעמים אצלי: מצאתי את זה מאוד קל לדמיין תזמורת שמתחילה מחצוצרן אחד, וככל שהיא מתקדמת מצטרפים עוד ועוד נגנים למצעד ויאללה יאללה נעשה קופי פייסט ולופ ונוסיף פה עוד קטע ושם עוד קטע ובסוף נעלה הכל בחצי טון והנה יצא מזה קטע. לשמחתי, עם הזמן, השכלתי להגמל מהעניין. אבל בסה"כ, לא הקטע הכי מחורבן שכתבתי.


השם... נו, אתם יודעים. פלוגות האוויר - צבא, מצעד, כלי נשיפה... זה.

Legions Of The Wind - 04.07.02

(תאריך משוער)

War In Dreamland

08. Soul Conquest

22.06.02

בחודש יוני דאשתלפני-עשור הלכתי למה שאם זכרוני אינו מטעה אותי היה רסיטל הסיום של המחזור של ענת בקונסרבטוריון, במקום שיתכן שהיה אולם ויקס במכון ויצמן. במהלך הרסיטל ניגנו שם קטע שפשוט העיף אותי אחורה ואותו אני זוכר עד היום - "Introduction And Fantasia" של Rex Mitchell. היצירה כולה נהדרת, אבל במיוחד הייתי בשמיים מהקטע שמתחיל ב-2:00, כאן בביצוע מ-2010 של תזמורת שנקראת "PCC Band":

משהו בעליה הכמעט צורמת של ה(אני מנחש)חצוצרות והחלילים, שנשמעים כמעט בלתי מכוונים, הפראות של המצילות, הקסילופון שמתנגן ברקע כל הזמן (לפחות אז *זכרתי* שבקטע ההוא היה קסילופון), הגישה הכמעט מטאלית למוזיקה שמלווה את היצירה הזאת - כל אלה הלהיבו אותי נורא. ואז, כמובן, חזרתי הביתה, אחוז קנאה, ורציתי להלחין משהו בדיוק כזה. ובכן...


זה לא דומה, אפילו לא קרוב, ואולי טוב שכך. לא היתה בידי היכולת הטכנית או הכשרון המספק באותו זמן כדי ליצור משהו כזה באמת, אבל כן לקחתי מאותו קטע שני דברים. הדבר הראשון הוא המקצב המצעדי המיליטריסטי יחד עם חליל הצד שבא גם הוא מ-Marching Bands. הדבר השני, היותר מעניין, הוא הנסיון "לצעוק". אני חושב שזה בעיקר מה שהלהיב אותי כאן. "אינטרודקשן אנד פנטזיה", לפחות בקטעים מסוימים, צועק. כדי לצעוק בשפה כלשהי, אתה צריך לדעת אותה טוב. קשה לצעוק מילים שאתה לא לגמרי מבין או בטוח בהגיה שלהן. שימו לב איך אתם מדברים עם אנשים בשפה זרה, או איך עולים חדשים מדברים איתכם בעברית. תמיד יותר בשקט מאשר בשפת האם. ואני רציתי לדבר מוזיקה, לדבר אותה מספיק טוב כדי לצעוק בה. אז המילים קצת שבורות, ולא כל הכלים נהגים כמו שצריך, אבל זה נסיון ראשון לצעוק, שאני די גאה בו.


לגבי השם... אני מתחיל לחשוד שפשוט הייתי לוקח שתי מילים אקראיות שמופיעות בספרי פנטזיה ומחבר ביניהן באופן שרירותי.

30.01.14 - הרגשתי צורך להוסיף שאני נורא אוהב את היצירה הזאת. משום מה זה לא כתוב פה. אבל זו בין היצירות היחידות שכתבתי בתקופה ההיא, שאני בעצם אוהב.

Soul Conquest - 22.06.02

(תאריך משוער)

War In Dreamland

07. Enchanted Skies

06.06.02

"שמיים מכושפים", בין אם הייתי מודע לכך או לא, היה הנסיון הראשון בהסטוריה להלחין יצירה ששואבת השראות מהסרט "פנטזיה" (1:26), מוזיקה חסידית (2:12), קצת לוני טונז (2:53), וג'אז (3:41).


אלה לא בחירות מודעות. זה לא שפשוט החלטתי לעשות קטע שישאב השראה מארבעת הדברים האלה. זאת ועוד, לא ממש ידעתי שום דבר על ג'אז, לא הייתי שומע הרבה מוזיקה חסידית, לא הכרתי פסקולים של לוני טונז ואני לא לגמרי בטוח שזכרתי משהו מהסרט "פנטזיה". יכול להיות שפשוט ראיתי, למשל, משהו שקשור ב"לוני טונס" באותו היום ולכן הצטלבו אצלי חוטים במח שגרמו לי לחשוב שיש משהו שמזכיר את לוני טונס בקטע הזה. כך או כך, ארבעת הדברים האלה עולים לי בראש כשאני שומע את המוזיקה הזו.


אני חושב שהשם קשור בתחושה ה"מכושפת" שיש בקטע הזה. הפיציקאטו שלא מפסיקים לתת קצב בכל השיר ו"פריטות" הפסנתר (זה מעצבן, אלוהים, כמה זה מעצבן) נתנו לי תחושה של כל מיני אובייקטים שמופיעים כמו בקסם באופן בלתי פוסק ובלתי נשלט... ומשם גם החיבור ל"פנטזיה". אני באמת צריך לראות את הסרט הזה מתישהו שוב כדי לדעת על מה לעזאזל אני מדבר.

אני בטוח ב-90% שבכלל ראיתי את הדבר הזה

מה שכן, יש פה רגעים שאני מאוד אוהב, לפחות בתאוריה.הקטע שמתחיל ב-1:25, למשל. יש שם קצב טוב. הקטע החסידי מ-2:12 ועד 2:48 נחמד, אני זוכר שהתלהבתי ממנו בגלל שסוף סוף הרגשתי שאני יוצא קצת ממסגרות ומתפרע יותר. העבודה של הקלרינט והאבוב מ-2:53 ועד 3:06 היא בהחלט משהו שארצה לשחזר. מעניין אותי לשמוע איך ישמע ליין הפיציקאטו הזה על גיטרה באס. פרט לזה אין לי המון מה לומר על הקטע הזה.

Enchanted Skies - 06.06.02

(תאריך משוער)

War In Dreamland

05. Springstorms

26.05.02

אם כך, טעות ראשונה בארגון הכרונובלוג! בפוסט הקודם ציינתי שהיצירה Desert Bloom תמיד השתקעה אצלי כמאוד דומה לזו שאחריה. אך טעות היתה בידי! משום שלמעשה התכוונתי שהיא השתקעה אצלי כמאוד דומה לזו שלפניה - Springstorms. אם כך, ובקיצור - עשיתי טעות בפוסט הקודם, משום שהיצירה הזו למעשה הופיעה קודם. כך לפחות ע"פ מחקר ארוך מפרך וככל הנראה קצת מיותר.


אגב, את הטעות בפוסט הקודם השארתי כפי שהיא. חשבתי להפוך את סדר הפוסטים בבלוג - אבל במחשבה שניה החלטתי שאם כרונולוגיה היא ערך כה חשוב העומד בבסיסו של הבלוג הזה, הרי שלא יהיה ראוי לשנות את פני ההיסטוריה במבנה הבלוג עצמו.


המון זמן לא פרסמתי כאן קטעים חדשים. כחמישה חודשים, ליתר דיוק. קשה לי להסביר מה בדיוק הסיבה, אני מניח שאם הייתי צריך רק לכתוב על הקטעים האלה קצת זה היה יותר פשוט. אבל כל הצד המחקרי של לבדוק איזו יצירה הגיעה לפני מה ומתי ולמה, ואחר כך העניין הטכני של יצירת קובץ הוידאו עם השיר והעלאתו ליוטיוב... זה מאוד מאוד מתיש. עד שאני מגיע לשלב שבו אני צריך לכתוב על היצירה, כבר יוצא לי קצת החשק.


ובכל זאת!


תראו, אני רוצה לומר משהו על הקטע הזה. כן, המוזיקה הזו מאוד עליזה. יש שיאמרו אפילו... עליזה. העניין הוא כזה - אילו היתה לי בזמנו גישה לגיטרה חשמלית, בס ומערכת תופים - יכול להיות שהייתם שומעים ממני יצירות פאנקרוקריות כבדות. אבל מה שהיה לי זה מידי. ובמידי יש חלילים וקלרינטים ופסנתרים. וחלילים וקלרינטים ופסנתרים, בשילוב עם ידע מאוד בסיסי במוזיקה - בדרך כלל יוצרים... ובכן, את זה.


אז Springstorms (במקור: "Coming of Springtime Storms") הוא עוד נסיון לעשות מוזיקה קסומה, שמחה, כיפית, בהשפעת המשחק Little Big Adventure. מעניין לראות איך ב00:44 פתאום ניסיתי לחזור בי מהעליזות ולכסות את ערוותי עם רגעים קצת קודרים יותר. כאילו הרגשתי בעצמי נבוך מהאווירה השמחה הזו. מהר מאוד זה חוזר להיות עליז. אבל הקטעים שבאמת אהבתי כאן היו הדרמטיים. אהבתי. בלשון עבר. היום... תראו, אפשר להוציא מכאן ליין או שניים ולעשות איתם משהו. אבל בסה"כ אני לא יכול לומר שזו יצירה מבריקה.


אני לא חושב שיש לי המון מה לומר על הקטע הזה. בעיקר בגלל שאני מרגיש כאילו כבר כתבתי עליו בפוסט הקודם. לא ברור לי למה הוא ו-Desert Bloom כל כך מזכירים לי אחד את השני. כנראה כי הם נכתבו באותו פרק זמן של שלושה ימים. או שאולי זה קשור במשהו נורא פסיכולוגי ועמוק שאותו אבין רק על ערש דווי בעודי ממלמל "רוזבאד".


אנחנו ממש מתקרבים לקטעים ראויים לשמיעה. עניין של 30-40 יצירות לדעתי.

Springstorms - 26.05.02

(תאריך משוער)

War In Dreamland