17.07.02
הרבה זמן לא כתבתי כאן. למעשה, שנתיים-מינוס-כמה-ימים. כבר פחדתי שאני הולך לנטוש את הפרויקט הזה, אבל הנה. אני כאן. ואפילו השתדרגתי, הפסקתי להעלות הכל ליוטיוב ועברתי לסאונקלאוד ההולם-הרבה-יותר. יש עוד עשרות רבות של יצירות בדרך, ואני די בטוח שאוטוטו אנחנו הולכים להגיע גם לאלה עם הסאונד הראוי (זה נשמע כמו ההבטחה של "משחקי הכס" לדרקונים, אני יודע, אבל זה בדרך!), וחרף היעדר העניין הציבורי (המובן וצפוי לגמרי), אני יודע שלא משנה מה אני עושה וכמה אני עסוק עכשיו, זה פרויקט שאני חייב להתמיד בו, אפילו אם היתה נפילה קטנה של שנתיים באמצע. למה? אני לא בטוח. כנראה שאני עדיין צריך להזכיר לעצמי שאני מוזיקאי.
טוב.
הימרחות עצומה של זכרונות סותרים יש לי מהיצירה הזאת. אז הנה כמה דברים שאני יודע בוודאות:
1.ה-17 ביולי 2002 היה יום ההולדת ה-18 שלי.
2. ביולי 2002 הייתי עם עמית, גיא, אביאל, גברי, דני ושמן בקוס.
3. כשהיינו בקוס, חגגנו לי יומולדת (יתכן שלא ממש ב-17 ביולי עצמו, אבל בטוח היינו שם באיזור של אותו יום) באיזושהי מסעדה-פאב, וקיבלנו משקה מופקע במחיר מופקע עוד יותר.
4. שמן הפיל קרבוזי מהחלון בחדר המלון שלנו בתואנת שווא על מדף קסום.
5. קרבוזי זה אבטיח ביוונית.
6. ביצירה הזאת היו פעם תופים.
7. השמעתי אותה לעמית כשהיינו בקוס. אני חושב שהוא אהב אותה. אני חושב שהוא אמר לי להפטר מהתופים.
8. מאז שעמית מת, אני לא יכול להיות בטוח לגמרי לגבי שום דבר שאני זוכר לגביו, כי הוא לא כאן בשביל לאמת או להפריך.
9. ביום בו זכיתי בתואר יקיר האי קוס, עמית לחם בצב ענק שניסה לטרוף את גיא והציל את כולנו.
את נייטפול רקוויאם אני מאוד אוהב, לאו דווקא מסיבות מוזיקליות. בעיקר, אני חושב שהפסקתי כאן לנסות להיות "אניייייייייייייי". פתאום רציתי להרגיש משהו איטי יותר, שקט, שנותן במה לכלים במקום שהכלים יתנו במה לשגעון הגדלות שלי. אז זה מתחיל בקונטרהבס עצי ונעים-ככל-שמידי-מיושן-יכול-להיות, וזה נמשך זמן-מה, ואפשר ממש להרגיש אותי מחפש לחן, בתוך העץ החלול הזה. וזה נחמד. יש כאן סבלנות. הכניסה של האבוב ב-00:57. הכל נעים ולא מנסה להתפוצץ יותר מדי. לקחתי את הזמן עם היצירה הזאת. במקור עוד היו תופים, בסוף גם אותם העפתי (שוב, אולי בעצת עמית, אני לא זוכר, הצב די משתלט על הזכרון הזה). אמרתי - אוקיי, רגע, אל תקפוץ ישר לתופים שוב. תן לעצמך לשמוע מה אתה מלחין, במקום "לשטח" את הכל בקצב. פתאום היה לי נחמד לשמוע את הכל משתלב, נותן קצב לעצמו, לא ממהר לשום מקום. לא ממלא הכל בהכל כל הזמן. ב-02:32 פתאום הפיציקאטו וכלי הנשיפה מתחילים ומפסיקים. מרימים ומנחיתים. אני זוכר את עצמי מאזין לזה ואומר - אוקיי, הנה. הלכתי קצת נגד הקלישאות שלי. סתם בשביל לעצבן את עצמי. סתם בשביל לשנות משהו. בהמשך עשיתי דברים יותר מוזרים מזה. אני זוכר יצירות שבהן הייתי תופס את החץ של העכבר וסתם "מעיף" למקום אקראי חלק מהתווים, ואומר - זהו. זה ככה עכשיו, ולא משנה איך זה נשמע. אבל יש עוד זמן עד שנגיע לאלה.
הרבה סיפור אישי לא היה מאחורי היצירה הזאת. כלומר, עברו עלי אז מלא דברים, ומן הסתם ביטאתי כאן איזושהי תחושה כללית אבל אני לא יכול להצביע על משהו ספציפי, או סיפור מעניין. אני מניח שלסרט Requiem For A Dream שראיתי באותה תקופה היתה איזושהי השפעה עלי, אבל אני לא באמת רואה הרבה קשר בינו לבין היצירה הזו, אז נעזוב את מה שהסרט הזה עשה לי.
מעניין, שמצד אחד אתה אמור להשתמש במוזיקה בשביל להביע את עצמך, ומצד שני, כיף לתת לה לקחת אותך למקום שהוא לא אתה. המוזיקה פה לא מלהיבה אותי מאוד היום, אין כאן לחן מעניין. אבל אני שמח לראות שידעתי כמה חשוב לשבור לעצמי את הכלים. אני נכנס פה די הרבה באביתר בן ה-18, הרבה פעמים בצדק. במקרה הזה אני חייב לתת לו קצת קרדיט. עבודה יפה, ילד. עבודה יפה.
הרבה זמן לא כתבתי כאן. למעשה, שנתיים-מינוס-כמה-ימים. כבר פחדתי שאני הולך לנטוש את הפרויקט הזה, אבל הנה. אני כאן. ואפילו השתדרגתי, הפסקתי להעלות הכל ליוטיוב ועברתי לסאונקלאוד ההולם-הרבה-יותר. יש עוד עשרות רבות של יצירות בדרך, ואני די בטוח שאוטוטו אנחנו הולכים להגיע גם לאלה עם הסאונד הראוי (זה נשמע כמו ההבטחה של "משחקי הכס" לדרקונים, אני יודע, אבל זה בדרך!), וחרף היעדר העניין הציבורי (המובן וצפוי לגמרי), אני יודע שלא משנה מה אני עושה וכמה אני עסוק עכשיו, זה פרויקט שאני חייב להתמיד בו, אפילו אם היתה נפילה קטנה של שנתיים באמצע. למה? אני לא בטוח. כנראה שאני עדיין צריך להזכיר לעצמי שאני מוזיקאי.
טוב.
הימרחות עצומה של זכרונות סותרים יש לי מהיצירה הזאת. אז הנה כמה דברים שאני יודע בוודאות:
1.ה-17 ביולי 2002 היה יום ההולדת ה-18 שלי.
2. ביולי 2002 הייתי עם עמית, גיא, אביאל, גברי, דני ושמן בקוס.
3. כשהיינו בקוס, חגגנו לי יומולדת (יתכן שלא ממש ב-17 ביולי עצמו, אבל בטוח היינו שם באיזור של אותו יום) באיזושהי מסעדה-פאב, וקיבלנו משקה מופקע במחיר מופקע עוד יותר.
4. שמן הפיל קרבוזי מהחלון בחדר המלון שלנו בתואנת שווא על מדף קסום.
5. קרבוזי זה אבטיח ביוונית.
6. ביצירה הזאת היו פעם תופים.
7. השמעתי אותה לעמית כשהיינו בקוס. אני חושב שהוא אהב אותה. אני חושב שהוא אמר לי להפטר מהתופים.
8. מאז שעמית מת, אני לא יכול להיות בטוח לגמרי לגבי שום דבר שאני זוכר לגביו, כי הוא לא כאן בשביל לאמת או להפריך.
9. ביום בו זכיתי בתואר יקיר האי קוס, עמית לחם בצב ענק שניסה לטרוף את גיא והציל את כולנו.
את נייטפול רקוויאם אני מאוד אוהב, לאו דווקא מסיבות מוזיקליות. בעיקר, אני חושב שהפסקתי כאן לנסות להיות "אניייייייייייייי". פתאום רציתי להרגיש משהו איטי יותר, שקט, שנותן במה לכלים במקום שהכלים יתנו במה לשגעון הגדלות שלי. אז זה מתחיל בקונטרהבס עצי ונעים-ככל-שמידי-מיושן-יכול-להיות, וזה נמשך זמן-מה, ואפשר ממש להרגיש אותי מחפש לחן, בתוך העץ החלול הזה. וזה נחמד. יש כאן סבלנות. הכניסה של האבוב ב-00:57. הכל נעים ולא מנסה להתפוצץ יותר מדי. לקחתי את הזמן עם היצירה הזאת. במקור עוד היו תופים, בסוף גם אותם העפתי (שוב, אולי בעצת עמית, אני לא זוכר, הצב די משתלט על הזכרון הזה). אמרתי - אוקיי, רגע, אל תקפוץ ישר לתופים שוב. תן לעצמך לשמוע מה אתה מלחין, במקום "לשטח" את הכל בקצב. פתאום היה לי נחמד לשמוע את הכל משתלב, נותן קצב לעצמו, לא ממהר לשום מקום. לא ממלא הכל בהכל כל הזמן. ב-02:32 פתאום הפיציקאטו וכלי הנשיפה מתחילים ומפסיקים. מרימים ומנחיתים. אני זוכר את עצמי מאזין לזה ואומר - אוקיי, הנה. הלכתי קצת נגד הקלישאות שלי. סתם בשביל לעצבן את עצמי. סתם בשביל לשנות משהו. בהמשך עשיתי דברים יותר מוזרים מזה. אני זוכר יצירות שבהן הייתי תופס את החץ של העכבר וסתם "מעיף" למקום אקראי חלק מהתווים, ואומר - זהו. זה ככה עכשיו, ולא משנה איך זה נשמע. אבל יש עוד זמן עד שנגיע לאלה.
הרבה סיפור אישי לא היה מאחורי היצירה הזאת. כלומר, עברו עלי אז מלא דברים, ומן הסתם ביטאתי כאן איזושהי תחושה כללית אבל אני לא יכול להצביע על משהו ספציפי, או סיפור מעניין. אני מניח שלסרט Requiem For A Dream שראיתי באותה תקופה היתה איזושהי השפעה עלי, אבל אני לא באמת רואה הרבה קשר בינו לבין היצירה הזו, אז נעזוב את מה שהסרט הזה עשה לי.
מעניין, שמצד אחד אתה אמור להשתמש במוזיקה בשביל להביע את עצמך, ומצד שני, כיף לתת לה לקחת אותך למקום שהוא לא אתה. המוזיקה פה לא מלהיבה אותי מאוד היום, אין כאן לחן מעניין. אבל אני שמח לראות שידעתי כמה חשוב לשבור לעצמי את הכלים. אני נכנס פה די הרבה באביתר בן ה-18, הרבה פעמים בצדק. במקרה הזה אני חייב לתת לו קצת קרדיט. עבודה יפה, ילד. עבודה יפה.
Nightfall Requiem - 17.07.02
(תאריך משוער)
War In Dreamland
הכי נחמד זה לקרוא מה שאתה כותב תוך כדי האזנה. אני לא מכיר את היצירה עם הקצב, אבל גם לי נראה שתוספת תופים תהיה מיותרת.
השבמחק