16.08.02
מתישהו בכיתה... אני רוצה לומר ו'? אני חושב שזה היה בערך בכיתה ו'. או ד', או ה'. מתישהו ביסודי, בערך, הלכתי אל אמיר אחרי הלימודים. אמיר תמיד היה בערך דור לפנינו בכל מה שקשור למחשבים ומשחקי מחשב, אז אהבנו להתנחל אצלו, והו, כמה שהוא לא אהב שהיינו מתנחלים אצלו. היה לו אח, אופיר, שהיה גיק מחשבים בכל רמ"ח איבריו ואנחנו - שלא היו לנו הרבה מודלים לחיקוי כי כל המגניבים שהיו סביבנו - בין אם הבנו את זה או לא - היו די טיפשים - הפכנו אותו לסוג של מודל לחיקוי. אם כבר להיות גיק - אז עד הסוף. מהסוג שמכירים את כל משחקי המחשב, כל תוכניות מדע הבדיוני, ושבטח היו שם ביום שבו הומצא האינטרנט בכבודו ובעצמו. האמת שכבר כתבתי על כל זה בפוסט בבלוג הישן והמביך נורא שלי בישראבלוג (מביך פחות או יותר כמו שהבלוג הזה יראה לי מביך בעוד חמש שנים, אני מניח), אז ברשותכם אני אעצור כאן.
אז באחד מהימים האלה, אח של אמיר הראה לנו משחק. Little Big Adventure שמו. היתה בו דמות בשם Twinsen שחיה בעולם בשם Twinsun והיית יכול לבעוט בפחים כדי להוציא מהם מטבעות, ולזרוק כדורים קופצניים כאלה על פילים ולדבר עם ארנב-שפנים, והכי מגניב - היתה תחושה שבעולם הזה, אתה יכול ללכת לכל מקום. כל פאקינג מקום. המפה הרגישה כאילו היא אף פעם לא ממש נגמרת.
אני לא ממש זוכר איך העניינים התגלגלו, אבל מפה לשם Little Big Adventure - Relentless, שיצא ב-1994, ומשחק ההמשך שלו - Little Big Adventure 2 - Twinsen's Odyssey, הפכו להשראה הכי גדולה ועקבית בחיים שלי - שניה, אולי, רק ל"בבילון 5".
היה משהו בקסם של העולם, בתמימות שלו - שפשוט שאב אותך פנימה באופן שאף משחק מחשב לא עשה עד אז, אולי גם לא מאז. כל מי שאי פעם פגשתי שמכיר את המשחק הזה, הגדיר אותו במילה אחת - קסום. משהו קסום קרה שם, ב-Twinsun. הרבה זכרונות התערבבו לי בראש במרוצת השנים, אבל יש אחד שאני זוכר בבירור - זכרון שבו אני בן 14, או 15, ואני חוזר הביתה בחמישי בערב, בגשם, אמא שלי מכינה פסטה מדהימה, אני יושב מול המחשב, משחק ב-Little Big Adventure 2 - שהרגע הבאתי מ"חידוש במחשבים", ומסתובב ברחובות היפים והבלתי נגמרים של Citadel Island. בסצינה הראשונה של המשחק לא מפסיק לרדת גשם, אז יכול להיות שלא באמת ירד גשם בחוץ - אבל גם יכול להיות שכן.
היה משהו נורא בטוח ברחובות של Citadel Island, אבל גם אפל. הגשם לא מפסיק לרדת ואנשים לא מבינים למה, ויש מקום שבו הרחוב הראשי הופך ליער מוזר ואפל עם נחשים, ויש מכשף מזג אוויר שאמור לטפל במזג האוויר, ואף אחד לא יודע איפה הוא, והכל נורא נורא שמח וביתי וחם מצד אחד, אבל גם אפל ומוזר ומפחיד נורא. ורציתי להיות שם, ברחוב הזה. רציתי להיות בו על אמת. והוא גם קצת הזכיר לי את המושב שבו סבתא שלי גרה. אני לא יודע למה. הוא לא מזכיר אותו בכלל.
כך או כך, מעבר לגרפיקה המדהימה (לתקופתה, אוקיי? לתקופתה!), הרחובות הבלתי נגמרים של עיר הבירה, Citadel Island (על שמם קרויה היצירה הזו) - הדבר הקסום ביותר שם, בעיני, היה אחד: המוזיקה.
אני יכול להגדיר סיבה אחת, בלבד, לכך שאני מוזיקאי היום. כן, התחלתי להלחין מוזיקה די בטעות, כשהתחלתי להתעסק עם איזו תוכנה שמשום מה הורדתי - אבל לא הייתי ממשיך עם זה אלמלא סיבה אחת: הפסקול של Little Big Adventure. אם מעולם לא שמעתם אותו, עשו לעצמכם טובה וחפשו אותו. גם של המשחק הראשון, וגם של המשחק השני. קצרה היריעה, באמת, מלהכיל את כמות הדברים שיש לי לומר על המשחק הזה (הכינוי שלי ברשת, עד היום, הוא Evil-Twinsen - זה עד כמה הוא השפיע עלי) ועל הפסקול שלו, אז אני כנראה אפזר את זה על גבי כמה פוסטים שונים. אבל בשורה התחתונה, כשאני מנסה לחשוב - מי היה המלחין שהשפיע עלי הרבה, אין ספק שמדובר בצרפתי הגאון פיליפ ושי, שאותו ואת יצירותיו איש לא מכיר ונורא חבל שכך.
Roads Of Citadel Island היה עוד נסיון מתיש שלי להגיע לשם. לרמה של פיליפ ושי. התלהבתי כל כך ממה שהוא עשה, מהקסם מסביב לכל לחן שלו, מכמה נעים ומוזר ושונה הרגישה כל יצירה שלו. אז ניסיתי, בכל פעם, להתחקות אחרי משהו אחר שלו. והיצירה הספציפית הזאת היא, לחלוטין, נסיון שלי לעשות משהו שיזכיר, איכשהו, באווירה, במשהו - את הכיף של ה-Theme של LBA. נסיון כל כך נואש, שב-2:44 עושה רושם שאיבדתי לחלוטין את דעתי ופשוט נתתי לצ'לו (זה צ'לו? מה זה?) לומר את האמת, ולנגן אחד לאחד את הנעימה המרכזית של LBA. אני חושב שבאיזשהו מקום לא יכולתי לחיות יותר עם הבולשיט, ואמרתי - אוקיי, פאק איט, אתה רוצה לעשות כזה? פשוט תעשה את זה. קרא לזה קאבר, או הומאז', זה אפילו ישמע מכובד.
זה לא נשמע מכובד. שנאתי את עצמי קצת על המחווה הפתטית הזאת לתקופה קצרה, אבל בסה"כ אני חושב שהיום אני די בסדר איתה.
אני חושב שזו בעצם היצירה הראשונה שלי שאותה הגדרתי בTags של SoundCloud כרוק. יש שם גיטרות צורמניות וצפצפניות, סטרינגז שנלקחו הישר משיר רוק מהאייטיז, וRhythm Guitar איומה שמאיימת לחרב את עצם קיומם של אקורדים בעולם. כן, לא הייתי כל כך מוצלח ברוק אז, והתופים עושים את אותו סיקוונס מחרפן ולא מוכנים לסתום את הפה (לקח לי זמן להבין שתופים לא יכולים לקבל Lead בכל פעם, למשך כל הזמן. כן. זה לקח לי הרבה מאוד זמן) - אבל היי, לפחות ניסיתי לעשות פה משהו שונה. קצת מחורבן, אבל שונה.
עד היום, אגב, לא מצאתי סאמפל טוב של גיטרה חשמלית. היום, אני חושב שטוב שכך.
מתישהו בכיתה... אני רוצה לומר ו'? אני חושב שזה היה בערך בכיתה ו'. או ד', או ה'. מתישהו ביסודי, בערך, הלכתי אל אמיר אחרי הלימודים. אמיר תמיד היה בערך דור לפנינו בכל מה שקשור למחשבים ומשחקי מחשב, אז אהבנו להתנחל אצלו, והו, כמה שהוא לא אהב שהיינו מתנחלים אצלו. היה לו אח, אופיר, שהיה גיק מחשבים בכל רמ"ח איבריו ואנחנו - שלא היו לנו הרבה מודלים לחיקוי כי כל המגניבים שהיו סביבנו - בין אם הבנו את זה או לא - היו די טיפשים - הפכנו אותו לסוג של מודל לחיקוי. אם כבר להיות גיק - אז עד הסוף. מהסוג שמכירים את כל משחקי המחשב, כל תוכניות מדע הבדיוני, ושבטח היו שם ביום שבו הומצא האינטרנט בכבודו ובעצמו. האמת שכבר כתבתי על כל זה בפוסט בבלוג הישן והמביך נורא שלי בישראבלוג (מביך פחות או יותר כמו שהבלוג הזה יראה לי מביך בעוד חמש שנים, אני מניח), אז ברשותכם אני אעצור כאן.
אז באחד מהימים האלה, אח של אמיר הראה לנו משחק. Little Big Adventure שמו. היתה בו דמות בשם Twinsen שחיה בעולם בשם Twinsun והיית יכול לבעוט בפחים כדי להוציא מהם מטבעות, ולזרוק כדורים קופצניים כאלה על פילים ולדבר עם ארנב-שפנים, והכי מגניב - היתה תחושה שבעולם הזה, אתה יכול ללכת לכל מקום. כל פאקינג מקום. המפה הרגישה כאילו היא אף פעם לא ממש נגמרת.
אני לא ממש זוכר איך העניינים התגלגלו, אבל מפה לשם Little Big Adventure - Relentless, שיצא ב-1994, ומשחק ההמשך שלו - Little Big Adventure 2 - Twinsen's Odyssey, הפכו להשראה הכי גדולה ועקבית בחיים שלי - שניה, אולי, רק ל"בבילון 5".
היה משהו בקסם של העולם, בתמימות שלו - שפשוט שאב אותך פנימה באופן שאף משחק מחשב לא עשה עד אז, אולי גם לא מאז. כל מי שאי פעם פגשתי שמכיר את המשחק הזה, הגדיר אותו במילה אחת - קסום. משהו קסום קרה שם, ב-Twinsun. הרבה זכרונות התערבבו לי בראש במרוצת השנים, אבל יש אחד שאני זוכר בבירור - זכרון שבו אני בן 14, או 15, ואני חוזר הביתה בחמישי בערב, בגשם, אמא שלי מכינה פסטה מדהימה, אני יושב מול המחשב, משחק ב-Little Big Adventure 2 - שהרגע הבאתי מ"חידוש במחשבים", ומסתובב ברחובות היפים והבלתי נגמרים של Citadel Island. בסצינה הראשונה של המשחק לא מפסיק לרדת גשם, אז יכול להיות שלא באמת ירד גשם בחוץ - אבל גם יכול להיות שכן.
היה משהו נורא בטוח ברחובות של Citadel Island, אבל גם אפל. הגשם לא מפסיק לרדת ואנשים לא מבינים למה, ויש מקום שבו הרחוב הראשי הופך ליער מוזר ואפל עם נחשים, ויש מכשף מזג אוויר שאמור לטפל במזג האוויר, ואף אחד לא יודע איפה הוא, והכל נורא נורא שמח וביתי וחם מצד אחד, אבל גם אפל ומוזר ומפחיד נורא. ורציתי להיות שם, ברחוב הזה. רציתי להיות בו על אמת. והוא גם קצת הזכיר לי את המושב שבו סבתא שלי גרה. אני לא יודע למה. הוא לא מזכיר אותו בכלל.
כך או כך, מעבר לגרפיקה המדהימה (לתקופתה, אוקיי? לתקופתה!), הרחובות הבלתי נגמרים של עיר הבירה, Citadel Island (על שמם קרויה היצירה הזו) - הדבר הקסום ביותר שם, בעיני, היה אחד: המוזיקה.
אני יכול להגדיר סיבה אחת, בלבד, לכך שאני מוזיקאי היום. כן, התחלתי להלחין מוזיקה די בטעות, כשהתחלתי להתעסק עם איזו תוכנה שמשום מה הורדתי - אבל לא הייתי ממשיך עם זה אלמלא סיבה אחת: הפסקול של Little Big Adventure. אם מעולם לא שמעתם אותו, עשו לעצמכם טובה וחפשו אותו. גם של המשחק הראשון, וגם של המשחק השני. קצרה היריעה, באמת, מלהכיל את כמות הדברים שיש לי לומר על המשחק הזה (הכינוי שלי ברשת, עד היום, הוא Evil-Twinsen - זה עד כמה הוא השפיע עלי) ועל הפסקול שלו, אז אני כנראה אפזר את זה על גבי כמה פוסטים שונים. אבל בשורה התחתונה, כשאני מנסה לחשוב - מי היה המלחין שהשפיע עלי הרבה, אין ספק שמדובר בצרפתי הגאון פיליפ ושי, שאותו ואת יצירותיו איש לא מכיר ונורא חבל שכך.
Roads Of Citadel Island היה עוד נסיון מתיש שלי להגיע לשם. לרמה של פיליפ ושי. התלהבתי כל כך ממה שהוא עשה, מהקסם מסביב לכל לחן שלו, מכמה נעים ומוזר ושונה הרגישה כל יצירה שלו. אז ניסיתי, בכל פעם, להתחקות אחרי משהו אחר שלו. והיצירה הספציפית הזאת היא, לחלוטין, נסיון שלי לעשות משהו שיזכיר, איכשהו, באווירה, במשהו - את הכיף של ה-Theme של LBA. נסיון כל כך נואש, שב-2:44 עושה רושם שאיבדתי לחלוטין את דעתי ופשוט נתתי לצ'לו (זה צ'לו? מה זה?) לומר את האמת, ולנגן אחד לאחד את הנעימה המרכזית של LBA. אני חושב שבאיזשהו מקום לא יכולתי לחיות יותר עם הבולשיט, ואמרתי - אוקיי, פאק איט, אתה רוצה לעשות כזה? פשוט תעשה את זה. קרא לזה קאבר, או הומאז', זה אפילו ישמע מכובד.
זה לא נשמע מכובד. שנאתי את עצמי קצת על המחווה הפתטית הזאת לתקופה קצרה, אבל בסה"כ אני חושב שהיום אני די בסדר איתה.
אני חושב שזו בעצם היצירה הראשונה שלי שאותה הגדרתי בTags של SoundCloud כרוק. יש שם גיטרות צורמניות וצפצפניות, סטרינגז שנלקחו הישר משיר רוק מהאייטיז, וRhythm Guitar איומה שמאיימת לחרב את עצם קיומם של אקורדים בעולם. כן, לא הייתי כל כך מוצלח ברוק אז, והתופים עושים את אותו סיקוונס מחרפן ולא מוכנים לסתום את הפה (לקח לי זמן להבין שתופים לא יכולים לקבל Lead בכל פעם, למשך כל הזמן. כן. זה לקח לי הרבה מאוד זמן) - אבל היי, לפחות ניסיתי לעשות פה משהו שונה. קצת מחורבן, אבל שונה.
עד היום, אגב, לא מצאתי סאמפל טוב של גיטרה חשמלית. היום, אני חושב שטוב שכך.
Roads Of Citadel Island - 16.08.02
(תאריך משוער)
War In Dreamland
